הקדמה יודע התעלומות וצופה הנסתרות אתה החונן יצוריך החכמה והבינה את דעת נשמת ישראל אתה לבדך יצרת עד זהר רקיע שפלי ברואים גדלת, המתנשא לכל לראש ציפה על שפל רוח ואנוש מי בכל הברואים אשר לך יוכל ערוך זהר רוממתיך אליך לבי והמה על זכר רחמיך במה אקדם פניך ואכוף לך ראשי בחילה אשר לך דמויה כל תהלה מה רבו ועצמו גודל חסדך אשר מעודי עשית את עבדך ותקטן נפשי בעיני כי מי אנכי כי הביאתני עד הלום אילותי וחילי בעזרי היית ללקט מפרי תבואתי אשר זרעת על תלמי לבי מתבואות שדי החכמה חלק ששי, לא מן חכמה ומנדעה יתרה דאית בי הלכתי ללקט שבלים בשבילי החכמה והדעת כי מכיר אני שפל מצבי ומך ערכי גמר מיכה מיכה פחות שבעירוכין, ואיני כדאי לעמוד בסוד חכמים ונבונים. רק לאשר כתר התורה מונח הפקר לכל והתורה נמשלה למים שאינו הולכת אלא במקום נמוך כמה שהמליצו ע"ז רבותינו הקדושים, אמרתי בלבי ד' יודע שפלות רוחי ולבי, הלא לא ימנע הטוב ממני ואולי גם על זה שפל אנשים ולא רוח תבונה בו יפקח עיניו לפתוח עינים עורות להבינם אמרות טהורות, והנה לא אאריך בהתנצלותי להצדיק את נפשי מה ראיתי על ככה להיות מחיברי חבורים הגם שאני יודע בנפשי כי לא באתי למדה הזאת, וד' יודע כי לא להתפאר עצמי הפיצותי ספרי על פני תבל כי אין לי במה להתפאר כי גם פה לא הראתי מאומה ולא הלכתי בגדולות ונפלאות רק נתתי דברי ״לשיעורין״ כאשר למדתי עם תלמודי היושבים סמוך לשלחני, ואת אשר עלה על לבי ״בשיעורין דרבנן״ שיעורא רבא ושיעורא זוטא חקקתי על לוח מזכרון ומד' היתה זאת לי להוציא לאור דברי ויחקו בספר מילי אולם לא להתגדל עצמי או לקנות שם נתתי דברי בדפוס רק בכל פעם שהוצאתי ספר בעיני ראיתי כי ד' היה בעזרי לפרסם הדברים וגם חסד ד' עלי שמצאו דברי חן בעיני הת"ח, ובאמת קטנתי מכל החסדים אשר עשה ד' עמדי, והנה כבר הבאתי (בסוף ספרי חלק שני) מ"ש מרן החתס"ו ז"ל זי"ע באו"ח סימן ר"ח כי מי שמחבר ספר ומתערב במחשבתו לגדל שמו ורבצה בו האלה האמורה במילי דאבות נגד שמא אבד שמיה, ע"כ הנני בטוח שלא יחשדני שום אדם בזה, ובפרט בזמנינו אשר הירד קרן התורה בעוה"ר לא יעלה בלב שום בר דעת לקנות שם ע"י חבורים. ואדרבא הרבה היו ללעג ולבזה ח"ו. ורגיל אני לפרש משנה במס' תמיד פ"ו משנה ג' מי שזכה בקטורת היה נוטל את הבזך וכו' ומלמדים אותו הוי זהיר שמא תתחיל לפניך שלא תכוה עי"ש, הכוונה כי ידוע שקטרת הוא מעשרת בכל זאת הכהן שנכנס להקטיר קטרת חלילה לו בעת אשר צריך לדבק רעיוני מחשבותיו בד' שיהיה כוונתו לקנות עושר כי אז לא יעלה לרצון לד', תה כוונת התנא שלכהן שנכנס להקטיר קטורת היו מלמדים אותו הוי זהיר שמא תתחיל לפניך כלומר שמא יהיה כונתו לצורך עצמו שמא תכוה כי אז יוכל להכוות בגחלת הקדשים שלא יחלל אותם לצורך עצמו, וכן במחברי ספרים אם כווכתם לצורך עצמן אזי ישלוט בהם אש זרה וממרומים יענשו ח"ו שלא יתקבלו דבריהם, וכן בכל המציות צריך לקיים רק לעשות רצון הבורא ית"ש ולא לתשלום שכר. ויש לפרש עד"ז המ"ר (פ' תצא) עה"פ נעו מעגלותיה לא תדע, שהביא משל למלך ששכר פועלים לתוך פרדסו והיו שם אילנות שונות עד שאילן זית היה שכרו יותר גדול, ויש לפרש כוונתו כי אילן זית קאי על למוד התורה ביגיעה כי התורה נמשלה לשמן ושמן אינו יוצא מזית רק ע"י כתישה כמו כן אין אדם זוכה להשגת התורה רק ע"י יגיעה הרבה (עיין במ"ר פ' חציה) ולכך היה מי שעבד תחת אילן הזית דהיינו היגיעה בתורה שכרו יותר גדול אמנם נראה כקצת סתירה בדברי המ"ר שם שנראה שמשוה שכר המצוות קטן וגדול שם מצוה קלה כחמורה עי"ש, אשר ע"כ נראה לי בכוונת העניין כך דוודאי מי שחשבתי בשעת עשיית מצוה על קיבול שכר, והנה קבלת שכר הוא לפי ערך המקבל וכל דבר הנערך לפי השגת אנושי שהוא בעל גבול ותכלית א"כ השכר ג"כ הוא בעל גבול ותכלית ואז נערך השכר לפי גודל המצוה ויש מצוה ששכרה גדול יותר ממצוה שלא היה לו בה יגיעה כל כך וכמאמר התנא לפום צערא אגרא, אמנם מי שאינו מצפה לתשלום שכר וכוונתו בשעת עשיית המצוה רק להשלים רצון הבורא ית"ש שאינו בעל גבול ותכלית א"כ השכר על עשיית המצוה ג"כ אינו בעל גבול ותכלית (ועיין בספר עקרים שהאריך ג"כ בזה שהשכר על המצוה ניתן לערך למי שעושה המצוה דהיינו אם עושים המצוה להשלים רצון הבורא ית"ש א"כ השכר אין לו גבול כמו שהקב"ה אין לו גבול ותכלית) וא"כ כיון שהשכר אין לו גבול ותכלית לא נוכל להעריך מצוה גדולה או קטנה כי מאחר שהשכר אינו גבול, ובדבר שאין לו גבול לא נוכל לומר שזהו גדול מזה כמובן. ומשו"ה יצדק ג"כ לומר שבשכר המצוה אין חילוק בין מצוה קטנה או גדולה כי בדבר שאין לו גבול לא נוכל להעריך שזהו גדול מזה: